חיפוש

איך מדברים עם ילדים על מוות

כשאלה בתי בת ה12 היתה בת 3 וחצי היא נפגשה לראשונה עם המוות. צ'יטה החתולה האהובה שלנו מתה בשיבה טובה. סיפרנו לה בצורה פשוטה וישירה שצ'יטה מתה, אבל עוד לפני כן, הקדמנו ודיברנו מדי פעם על כך שהיא כבר זקנה מאוד. התבוננו בה וראינו איך היא כבר משחקת הרבה פחות, יותר איטית, יותר רוצה לנוח. אחר כך ראינו שהיא כבר חלשה יותר וגם רזתה ודיברנו בבית גם על זה. כולם שמעו והיו שותפים לשיח הפתוח הזה. גם נעה שהיתה אז בת 5 וגם נטע שהיה אז בן שנה. לא הסתרנו כלום.

השתדלנו להתייחס אל המוות בצורה פשוטה וטבעית, למרות שבאופן אנושי, לא ממש רצינו להעמיק בנושא לא נעים שכזה. כשצ'יטה בסופו של דבר מתה, בכינו כולנו והיינו עצובים. נזכרנו בכל מיני סיפורים עליה שחיממו לנו את הלב, אבל גם העלו דמעות. איך למשל, כשהיא היתה חתלתולה קטנה, גורה בת חודש, היא חצתה את הכביש הראשי אחרי ניר, כמעט נדרסה והוא אסף אותה אליו. איך היתה מצוננת וקינחנו לה את האף... איך היא אהבה לצאת למסעות אבל תמיד חזרה, איך היא עברה איתנו המון דירות בלי בעיה, איך היא למדה לדבר כלבית מצ'י וצ'אי שני הכלבים שלנו, ישנה חבוקה איתם ואף פעם לא טיפסה על השיש... איך היא היתה מביאה לנו "מתנות" כמו ג'וקים ומשחררת אותם על השטיח...הסיפורים נשארו. הם לעולם לא ימותו. צ'יטה תמיד תישאר בלב שלנו, בזכרונות שלנו ועד היום אנחנו מדברים עליה מדי פעם...

אלה הקטנה השתתפה בטקס בו קברנו את צ'יטה בשדה ליד הבית. היא ראתה אותנו מכסים את הבור באדמה ומשאירים אותה שם. זה לא היה קל. אלה המשיכה לדבר על צ'יטה שמתה ונמצאת באדמה עוד חודשים אחרי כן ואנחנו תמיד הקשבנו, לא העברנו נושא, נשארנו איתה במה שמעסיק אותה ואכן השיחות התפתחו והשתנו.

האם כולם ימותו? מי כבר מת? האם גם היא תמות? האם גם אנחנו נמות? ומה יהיה איתה כשזה יגיע? שאלות קשות היא שאלה. ותמיד השאלות צצו בזמנים מפתיעים. אף אחד לא הכין אותנו מראש שהן עומדות להגיע. האינסטינקט הראשוני הוא להדוף אותן. להסיח את הדעת למשהו אחר. לענות בקצרה משהו סתום ולהמשיך לדבר הבא. אבל אם היינו עושים את זה היינו משאירים אותה לבד עם המחשבות האלה, עם התהיות, עם הדאגות והחרדה שסופיות החיים מציפה בכולנו.


לנו היה מזל. המפגש עם המוות היה "רק" עם בעל חיים אהוב שמת. לפעמים המפגש הזה מגיע במצבים קשים הרבה יותר, למשל: סבא שנפטר, הורה של ילד מהגן או מבית הספר, ילד שנפטר או חלילה ההורה עצמו של הילד שנפטר.


אני זוכרת מקרה של פעוטה בת שנה שאמא שלה נפטרה ממחלה קשה. היא חיפשה את אמא שלה בכל הבית, עברה בין החדרים ואמרה: "אמא"... אבא שלה החכם, הסביר לה בצורה הכי פשוטה וקורעת לב "אין אמא", כי זה מה שהיא יכלה להבין בגילה הצעיר כל כך. הרבה הורים אחרים היו מניחים שהיא לא מבינה, בקרוב תשכח ולא היו מעניקים לה את ההסבר החשוב הזה.


ילדים צריכים לשמוע את האמת על המוות. סביב גיל 4-5 רבים מהם כבר מבינים לא מעט דברים על סופיות החיים, אבל ההבנה שלהם מוגבלת כמובן. הם זקוקים לנו כדי להבין יותר, כדי שהחרדה הטבעית הזו ממוות, שאין מנוס ממנה והיא מלווה את כולנו עד הקץ, לא תהפוך לחרדה שמשתלטת על החיים, שמגבילה ופוגעת בתפקוד.


אנשי המקצוע תמיד אומרים לנו, שצריך להעניק לילדים הסבר מתאים לגילם. אבל מה מתאים? לפעמים נדמה שמוות לא מתאים לשיחה בשום גיל בילדות... הרעיון הוא להתקדם בקצב של הילד. להתחיל ולחכות לתגובה ולשאלות שיצופו. השיח צפוי להתקיים, להימשך ולהתפתח במשך שנים. אבל יהיו ילדים שירוצו בשיח הזה מהר יותר מאחרים. שימו לב במיוחד לילדים שלא שואלים. איתם צריך לבדוק האם הם עדין לא עסוקים בשאלות האלה, או שהם מרגישים שהם לא יכולים לשאול.


אני ממליצה להכניס את המוות קודם כל בדברים הפשוטים. ראיתם עכביש או נמלה מתה, אימרו "העכביש מת", הוא כבר לא חי, הגוף שלו כבר לא זז, הוא כבר לא אוכל, לא רץ, לא מרגיש...


אם מישהו יקר לכם בסביבה שלכם מת, אל תהססו לספר על כך לילד שלכם. תהיו כנים ואמיתיים. אל תמציאו סיפורים כמו: "הוא נסע לחו"ל", "הוא עבר לגן עדן של חתולים", "הוא בשמיים"... ילדים לא מבינים סיפורים כאלה. הם מבלבלים ובעיקר שקריים ולילדים מגיע לשמוע מאיתנו אמת.


תשתמשו במילים פשוטות שמביעות סופיות "הוא מת", הוא לא יחזור יותר" ובלי יותר מדי דימויים ובלי מילים חלופיות. "מת" עדיף על "נפטר" או "עלה לשמים".


ספרו לילדים מה כן ימשיך וישאר - הזכרונות, הסיפורים, התמונות, הסרטונים. אני אוהבת לומר: "הוא תמיד ישאר בלב שלנו ובזכרונות שלנו".


תתחברו לאמונה האמיתית שלכם. אם אתם באמת מאמינים בגלגול נשמות או בגן עדן - אז ספרו לילדים על מה שקורה כשמתים לפני האמונה שלכם. כשאנחנו באמת מאמינים - אז זוהי האמת שלנו והילדים ירגישו שאנחנו דוברי אמת. אבל אם אתם לא בעלי אמונה שכזו, בבקשה אל.


הכי חשוב לשדר לילדים שאפשר לדבר על מוות. שהם יכולים לשאול אתכם שאלות על זה, שאתם לא נרתעים מהנושא. אל תתחמקו, אל תעבירו נושא. אם אתם לא פנויים לדבר על זה באותו רגע, תאמרו להם שזה נושא מאוד חשוב ושאתם רוצים לדבר על זה כשתהיו פנויים יותר. ואז תיזמו ותעלו את זה אתם, אל תחכו שהם שוב ישאלו. ילדים חשים ושמים לב כשאנחנו לא רוצים לדבר על משהו, כשיש נושא לא לגיטימי, או מכאיב מדי, כמו מיניות או מוות, ואז הם מפסיקים לשאול. הם מפסיקים לשאול אבל לא מפסיקים לחשוב על זה. הם פשוט נשארים לבד עם הנושא, משערים השערות, מסבירים לעצמם כל מיני הסברים, משלימים לבד פערים ולכו תדעו מה ואיך בדיוק....


נצלו את ההזדמנות להעביר להם בדיוק את המסרים שאתם מאמינים בהם, במקום שישמעו ממקורות אחרים.


נסו לשים לב לתחושות והרגשות שהמוות מעורר בכם ותהיו מודעים אליהם כשאתם מגיעים לשיח עם הילדים. לפעמים צריך לעשות עבודה עצמית בעניין כדי לא להעמיס על הילד את החרדות שלנו...


זכרו שילדים בדרך כלל מקבלים את המוות הרבה יותר בטבעיות ובקלות מהמבוגרים. הם תופסים אותו כחלק ממעגל החיים, קצת כמו שבעלי החיים מקבלים אותו. כשאנחנו מתבגרים, אנחנו מסתבכים עם העניין.


אל תאמרו דברים כמו "אני לא אמות". אל תבטיחו לילד שהוא או אתם לא תמותו אף פעם. ילדים יודעים שזה לא נכון. הם ידעו שאתם משקרים ושוב החרדה תעלה והם לא ידברו אתכם על זה. במקום זה דברו במושגים של "רוב הסיכויים", "בדרך כלל...". למשל, אם ילד דואג שהוא עלול למות, אפשר לענות לו שבדרך כלל מתים כשמאוד מאוד זקנים, או מאוד מאוד חולים, אבל לא במחלות כמו שיש לנו לפעמים כמו כאב גרון, או חום, אלא ממחלות ממש קשות. דברו על זה שהיום לרפואה יש הרבה פתרונות ותרופות ושהיום אנשים מתים בגיל זקן אפילו יותר מפעם.


אפשר גם להסתכל על הסביבה שלכם ולראות איך באמת זה בדרך כלל נכון. "הנה, תראי, אני כבר בת 43 ויש לי גם אמא וגם אבא עדיין. ואתה יודע, שסבא וסבתא שלי נפטרו כשהם היו ממש ממש זקנים..." ואם הילד נותן דוגמה למצב אחר, לא נכחיש ונסביר שבאמת לפעמים קורה שאדם צעיר מת, אבל בדרך כלל זה לא ככה.

ואם הילד דואג שאתם תמותו, אפש